חבל הארץ פיימונטה )״רגלי ההרים״ בתרגום חופשי( משתרע, כמו ששמו מרמז, למרגלות הרי האלפים בצפון מערב איטליה, תחום בינם לבין הרי האפנינים. המבצרים העתיקים של פיימונטה משקיפים מראשי הגבעות על כפרים ציוריים מימי הביניים ועל בתי חווה מבודדים שמפוזרים בין כרמים ושדות, וכולם יחד מבטיחים למבקר חוויה על זמנית שקשה לשכוח. ״כאן החום שופע מעומק האדמה, מתחת לגפנים, יותר משהוא יורד מן השמים, ונראה שהקרקע בלעה את הירוק כדי להפוך אותו לזמורות״ תאר ב1950- הסופר האיטלקי צ׳זארה פאבזה )באוטוביוגרפיה ״הירח והמדורות״( את האדמה הנדיבה והכרמים של פיימונטה. לתהילתה בעולם היין זכתה פיימונטה הודות לענבים הילידיים שלה ובראשם הזנים האדומים נביולו, ברברה ודולצ׳טו, והלבנים קורטזה, ארנאיס, טימוראסו ומוסקטו. המדקדקים מסמנים בה שני אזורים נפרדים: המפורסם יותר, שבו השמות הגדולים ברולו, ברברסקו, לאנגה ועוד, הוא זה שסביב העיירות אסטי ואלבה, דרומית מזרחית לטורינו. אלטו פיימונטה הוא הכינוי לאזור הגבוה יותר, זה שנמצא צפון מזרח לעיר טורינו, ליד אגם מאג׳ורה. ליקב אודרו, אחד החשובים ביותר בברולו, יש היסטוריה של יותר מ200- שנה. במאה ה,19- תקופה בה יין נמכר בדרך כלל בחביות עץ או בדמיג׳אן זכוכית שמכיל עשרות ליטרים, אודרו כבר חתם את הברולו שלו בבקבוקים וייצא יין לארצות הברית. האחים ג׳יאקומו )נולד 1926( ולואיג׳י אודרו )1928( התאימו את היקב לעידן המודרני: הם שיפצו את בית החווה העתיק, הגדילו את שטח הכרמים ושיפרו מאד את איכות היין. הם מכרו את רובו למסעדות וללקוחות נאמנים, ונשארו מתחת לרדאר. ב1977- סיימה בתו של ג׳יאקומו, מריהכריסטינה, לימודים גבוהים במדעי האגרונומיה והייננות באוניברסיטה של טורינו, הצטרפה ליקב. ככל שתפסה בו יותר נפח, כך היחסים בינה ובין דודה לואיג׳י הדרדרו, עד שב2006- הוא החליט לעזוב. בידי מריהכריסטינה נשארו היקב המקורי בלה מורה ומרבית החלקות ההיסטוריות של המשפחה. לואיג׳י, שהתחיל מחדש ביקב בשם לואיג׳י אודרו ובנו, נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב.2008- מעט מאד אחוזות יין יכולות להתהדר בפנינים דוגמת החלקות היחידניות המפורסמות שבתיבת האוצרות של אודרו. בין 350 הדונם של המשפחה תמצאו שמות ברולו מופלאים כמו וינייה ריונדה ב-סראלונגה ד׳אלבה, מונדוקה די בוסייה סופראנה ב-מונפורטה ד׳אלבה, ברונאטה ב-לה מורה, וילרו ו-רוקה די קסטיליונה ב-קסטיליונה פאלטו, כמו גם חלקת הברברסקו גאלינה. בני הדור השביעי של אודרו, פייטרו, בנה של מריהכריסטינה, ואיזבלה אחייניתה, מובילים היום את היקב. גבעות הלאנגה מגוונות בהרכב האדמה, בגובה ובזווית החשיפה לשמש, ולמרות ההבדלים בין יינות מטרוארים שונים, הם שומרים על התכונות המרכזיות של נביולו קלאסי. נמצא בהם את ארומת ה"זפת ושושנים" המפורסמת, החומציות הניכרת והאלכוהול הגבוה יחסית, וצבע אדום בהיר שישחים עם הזמן לגוון של לבנת חמר שרופה. הטאניות מודגשת בברולו יותר מאשר ברברסקו, שנחשב מעט יותר אלגנטי ומבושם, השפעה של האדמה הפוריה יותר והקרבה לנהר הטנארו. יינות נביולו ״קלאסיים״, מסורתיים, בעיקר ברולו, זקוקים לכל הפחות ל10- שנים במרתף כדי לעדן את נשיכת הטאנינים שלהם. סגנון הברולו ה״מודרני״ פירותי ונגיש יותר: הייננים מפחיתים את זמן התסיסה ואת מיצוי הצבע והטאנין מהקליפות, ומשתמשים בחביות צרפתיות חדשות במקום חביות העץ הגדולות המסורתיות. רבים מאמינים שהמודרניזציה הזו גורעת; המרחיקים לכת אומרים שהיא הופכת את היינות לבלתי ניתנים לזיהוי כברולו. הוויכוח המתמשך בין ״המודרניסטיים״ של ברולו )כמו אליו אלטארה ו-אנג׳לו גאיה( ל״מסורתיים״ זכה לכינוי ״מלחמות הברולו״, והיום העדפותיו של היינן משפיעות על סגנון היין שלו לא פחות מאשר הטרואר. כדי לזכות בשם ברולו, היינות חייבים לעבור התיישנות של לפחות 38 חודשים לפני שיעזבו את היקב, מתוכם 18 בחבית. השם ברברסקו מחייב יישון של שנתיים, מהם שנה בחבית. עבור ברולו ריזרבה זמן התיישנות הכולל עולה ל62- חודשים, ובשביל ברברסקו ריזרבה ל.48- כשהטנין מתרכך עם הזמן, המורכבות מתגלה ברמזים של אדמה, כמהין ושוקולד מריר, ובברברסקו בתבלינים אופייניים. למעלה מ50%- מהכרמים של אודרו נטועים נביולו, ובהם החקלאות אורגנית. היצע היינות רחב יותר, וכולל דולצ׳טו ד׳אלבה, ברברה ד׳אלבה סופריורה, ברברה ד׳אסטי סופריורה, לאנגה ומוסקטו ד׳אסטי. ביקב, היינות מסורתית וכוללת השריית קליפות ארוכה של כ25- יום ולאחריה 30 עד 40 חודשי הבגרה בחביות ״בוטי״ סלאבוניות ניטרליות, גדולות וישנות, לפי החלקה ותנאי הבציר.